דפי הנצחה

משה פורת, נולד בשנת 1931 לאימו זיסל נעמי ולאביו יוסף לוי פריש בדרום מזרח הונגריה, למשפחה חסידית, אמצעי מבין חמישה אחים.

במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. באביב של אותה שנה, הגיעו ז'אנדארמים הונגרים לבית פריש ולקחו את אב המשפחה לשרות בפלוגות עבודות כפיה בצבא ההונגרי.

התאריך 19 במאי 1944 נחרט בזיכרונו של משה. באותו ערב, כהרגלו, הוא חזר הביתה מלימודי ה''חיידר''. אביו היה בבית בחופשה. האב התקרב אל ארבעת הבנים ששהו במטבח, לקח זוג מספריים, וללא אומר, כשעיניו דומעות, גזז את פאותיהם של הבנים. הוא העדיף לעשות זאת בעצמו, ולא לתת לגרמנים את התענוג לבזות את בניו. מספר ימים מאוחר יותר, נאלץ האב לשוב לעבודות הכפייה, שם מצא את מותו.

ב 21 ביוני 1944 ציין משה את בר המצווה שלו. וכך הוא מספר, בספרו באמונה בחסד וברחמים:

''היו ברשותי תפילין חדשים שאבא קנה לי בחופשה האחרונה שלו. החבאתי אותם בתוך תרמיל גב.

באותו לילה, דודי העיר אותי משנתי, מוישל'ה הוא אמר, אתה יודע שהיום הוא יום בר המצווה שלך? רוצה להניח תפילין? לרגע היססתי, פחדתי, אבל הגאווה היהודית גברה על הפחד. הוצאתי את התפילין ממקום מחבואם וצעדנו בחסות החשיכה למרתף. עמדנו שם, בכוך חשוך והנחתי תפילין לראשונה בחיי, לחשתי באימה ובהתרגשות את המילים ''אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין''. דוד שלי ענה בלחש ''אמן''. כשחזרתי הביתה, אמא הוציאה מאחד התרמילים כמה גרגרי ארבעס לציין את החגיגה.''

בסוף יוני, הועלו האם וחמשת ילדיה על רכבת גירוש. בעלות הברית הפציצו את הרכבת והיא נבלמה על המסילה, שם עמדה ימים רבים. רבים מהנוסעים הכלואים מתו ברכבת מחנק, מרעב, מצמא ומחולי. בסופו של המסע, הרכבת הגיעה לוינה והכלואים נלקחו למחנה עבודה. כשהצבא האדום התקרב, הוציאו הגרמנים את האסירים לצעדת המוות. הם צעדו 200 ק''מ בקור מקפיא וברעב. מי שכשל בדרך או התמהמה, נורה למוות. האמא גוננה על ילדיה בשארית כוחותיה. לאחר 3 שבועות, הגיעו השורדים, שברי אדם, רעבים, מותשים וכאובים למחנה מאוטהאוזן, ללא האח הגדול שבח שנספה באחת מצעדות המוות.

וכך מספר משה ''עמדנו, וחייל גרמני צרח לעברי, תזכור היטב את המספר 10-80-80!! מהיום זהו שמך!!! לימים, כשהתגייסתי לצבא הגנה לישראל, הוענק לי מספר צבאי אישי. לתדהמתי גיליתי שהמספר האישי שלי הוא 10-80-80, זהה בדיוק למספר שנתנו לי שם, בתופת.

באותו רגע, הבנתי, שהשואה תלווה אותי כל חיי.''

ב 5 במאי 1945 שחרר אותם הצבא האמריקאי. שבועיים לאחר השחרור, נפטרה האמא. ארבעה ילדים נותרו לבד בעולם. משה, שב לעירו, בתקווה למצוא שם את אביו ואחיו הבכור. משם נדד לאוסטריה ולאיטליה. בקיץ 1948 הגיע בעליה בלתי לגאלית לארץ ישראל. הוא עבר שנת הכשרה בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים והצטרף לגרעין שייסד את קיבוץ שלוחות. בגיל 23, הכיר את מי שלימים תהייה לו לאישה, גיטה, ילידת דרום אפריקה. הם הקימו בית לתפארת בשלוחות ונולדו להם ארבע בנות שהיו גאוותם.

משה היה איש של עשייה. איש תורה, חסד ועבודה. הוא עבד שנים רבות בכרם, בהמשך למד עבודה סוציאלית והיה מנהל המחלקה לשירותי רווחה בעמק בית שאן. במקביל, תמיד היה פעיל בבני עקיבא. הוא ייסד את סניף בני עקיבא הראשון בבית שאן. היה גם שליח של התנועה בדרום אפריקה ויצא לשליחויות בברית המועצות. משה, לימד עשרות רבות של תלמידים, דתיים וחילוניים לקראת קריאת התורה בשנת בר המצווה. שנים רבות ניהל את ארכיון הקיבוץ. משה, גילה מעורבות בנעשה בקיבוץ במיוחד בנושאים הקשורים לדת. הוא היה בעל תפילה, הוא השתתף בשיעור היומי בגמרא עד יומו האחרון בשלוחות. כמו כן, תרם את ספרוני המשניות ללימוד המשנה היומית לזכר משפחתו שנספתה בשואה. לאחר 48 שנות נישואין טובות ומאושרות, נפטרה גיטה ממחלה קשה. כעבור שנה, נישא משה לנעמי זיסמן שתיבדל לחיים ארוכים. היו להם שנים נפלאות והיו מוקפים במשפחה גדולה שהלכה והתרחבה.

למשה יש 4 בנות, 15 נכדים ו 28 נינים. ''זו התקומה האישית שלי לאחר השואה שאיימה להשמיד אותנו כעם''. לאחר עשרות שנות שתיקה בהן נעל משה את סיפור השואה, גמלה בו החלטה, לפתוח את סגור לבו, למען הדורות הבאים. מאז, הקדיש ימים ולילות להרצאות ולכתיבת ספרים ומאמרים, והכל במטרה להנחיל את זיכרון השואה. '' זו השליחות שלי'' אמר.

במשך 35 שנים, העביר מאות הרצאות לתלמידים ברחבי הארץ. בנוסף, ליווה משלחות של נוער, חיילים ומבוגרים במסעות לפולין והפך בפי רבים ל''סבא מוישל''ה''.

''חשוב שקולם של שורדי השואה יישמע וייחקק בדפי ההיסטוריה. הדור הצעיר, מגלה עניין ורוצה לשמוע. ואני רואה בכך את תפקיד חיי. לא לשכוח לזכור.''