דפי הנצחה

אברהם נולד בפורים תרצ"ג 1933, בעיירה לומאז' במזרח פולין. בספטמבר 1939, הכריזה גרמניה מלחמה על פולין ובאוקטובר 1939 התחיל מסע התלאות של משפחת קאופמן, שהוגלו מפולין לסיביר. היהודים נאלצו לעבוד בכפייה בקור של מינוס 40 מעלות. האב יהושע ושני ילדיו, מתו מחולי ורעב. בשנת 1941, נדדה האם רחל עם שתי בנותיה ואברהם הצעיר, מסיביר לאוזבקיסטן. בצר לה, הכניסה האם את אברהם לבית יתומים, ושם עבר אברהם התעללות וכינוי גנאי כגון ז'יד. אברהם החליט לברוח על חמור לבית אימו, והיא החזירה אותו לבית היתומים, שיהיה לו מה לאכול.

המסע מאוזבקיסטן המשיך לטהרן, יחד עם עוד 800 ילדים שנקראו "ילדי טהרן", ושם שהו קרוב לשנה. בדצמבר 1942, הועברו הילדים לסואץ, ומשם במשאית לעתלית שבארץ ישראל.

אברהם הועבר לבית יהושע למשך שנתיים ולאחר מכן למוסד "אורה" בבני ברק.

אברהם הגיע לשלוחות בסוף שנת 1949, התחתן עם אהובת ליבו חנה, ונולדו להם 5 ילדים: דורית, אמיר, ורדית, איילת ורחל. זכה ל 17 נכדים והרבה נינים.

אברהם העריץ את חנה ואהב מאד את משפחתו.

אברהם כיהן מספר פעמים כסדרן עבודה, עבד בחקלאות וניהל את מכון התערובת.

כמו כן, שימש במשך שנים רבות כאחראי על הנופש בשלוחות.

אברהם ירש מאבא את האהבה לתפילה ולחזנות. אחד מזיכרונות הילדות היה, שכל שבת שאבא היה חזן בבית הכנסת הגדול, היו סוגרים את בתי הכנסת האחרים ובאים לשמוע את יהושע החזן.

אברהם המשיך את המסורת של החזנות, למד פיתוח קול, ושימש במשך שנים רבות כחזן בשבתות ובמועדים. תפילת "קול נדרי" התנגנה בפיו עשרות שנים.

אברהם מיעט לספר את קורות חיו במשך הרבה שנים.  לפני כ 15 שנים, רחל כוכבי במסגרת עבודת שורשים על אברהם, הצליחה לגרום לאברהם לספר את סיפור חיו. בארבע השנים האחרונות, החל אברהם לספר במסגרת "זיכרון בסלון", את סיפור ילדותו וקורות חיו, וראה בזה שליחות למען לא נשכח.

נזכור את אברהם כאיש נעים הליכות ומכניס אורחים.